שפתי חכמים, דברים כ״ח

למה נקרא שמם עשתרות. ע"ל בפרשת עקב ז יג ושם פירשתי:

דבר לח שאתה מסנן. פירוש כגון יין ותירוש:

דבר יבש שנשאר בכלי כו'. כגון כל מיני פירות. ונקרא משארתך, בעבור שהם נשארים בסל. ולפי פירוש ראשון דפי' פירותיך, אם כן לא יהי' פירוש של משארתך כלום. וצ"ל שהוא כמשמעו, כמו שמות יב לד משארותם צרורות בשמלותם, וכאלו אמר ברוכים פירותיך ועיסתך. ולפירוש ראשון קשה למה לא נאמר פירותיך כמשמעו ולמה נאמר טנאך. ל"פ ד"א טנאך דבר שמסנן וכו'. ולפי' ד"א קשה דהא ברכת הענבים נכללים בברכת הפירות, ולמה קבע לה ברכה לעצמו. וא"ל דנתן ברכה ליין עצמו שאף שלא תהיה ברכה מרובה בענבים אפ"ה יהיה הרבה יין, זה אינו, כיון שהברכה מרובה בפירות גם הענבים בכלל, ומסתמא יהיה ריבוי יין. לכן צריך גם לטעם ראשון:

שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כו'. פי' מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך מן העולם בלא חטא. והוכחתו מדכתב ברישא בבואך ואח"כ בצאתך, ודרך העולם לצאת תחלה מן הבית ואח"כ לבא. ועוד למה בירך ביאתו ויציאתו, לא הליכתו ושאר תנועותיו, ל"פ הכתוב על ביאתו בלא חטא. ושיעור הכתוב כך הוא, ברוך היית בבואך שלא היה בך חטא, וככה תהיה ברוך בצאתך שלא יהיה בך חטא. וא"ת מה נעשה גבי קללה, דהתם נמי כתיב פסוק כח ארור אתה בבואך ברישא, דהתם ליכא למימר כביאתך לעולם בחטא וגו', וכמו שהקשה הרא"ם ז"ל. אבל בשם מהרר"א מפראג מצאתי כתוב דלא קשה מידי, דה"פ ארור אתה בבואך כמו בצאתך, דבצאתך בודאי היתה בך חטא אף בבואך תהיה ארור, כלומר מלא חטא. ואין לתמוה קטן הנולד במה חטא. וי"ל דהקב"ה פוקד עון אבות על בנים. ועוד נאמרו בזה דברים רבים. ונראה לי לפרש ע"ד שאמרו בפ' המפלת נדה ל:, למה הולד דומה במעי אמו לפנקס מקופל וכו' ומלמדין אותו כל התורה כלה וכו', ועל זה נאמר ארור אתה בבואך שמשכחין ממך כל התורה, וארור אתה בצאתך שתשכח גם כן התורה שתלמוד בזה העולם, ותחילת דינו של אדם הוא עסקת בתורה: עי"ל דביאתו של כל אדם הוא לזה העולם בבכיה, כי כן דרך התינוק כשבא לאויר העולם שהוא בוכה, אף יציאתו מן העולם יהיה ג"כ בבכיה. וזהו סימן רע לו, כדאמרינן כתובות קג: מת מתוך שחוק סימן יפה לו, מתוך בכייה סימן רע, וק"ל. נ"ל:

להיות מתפזרין לכל צד. והא דכתיב שבעה, הרא"ם פירש כי דרך הלשון לשום שבעה במקום רבוי, כמו ש"א ב ה עד עקרה ילדה שבעה וכו':

יביא עליך גייסות. ק"ל דהא ע"כ מנה מיני חלאים, וחרב מה חולי הוא. ומתרץ דקללה בפני עצמו היא שיביא עליך גייסות. א"נ דק"ל האיך החרב מכה מעצמו:

מכת תבואה שבשדות. ג"כ קשה לו כמו כן, ומפרש דמכות תבואה הן, ועד כאן מנה מכות של גוף וכאן מונה מכות תבואה:

תרגום עד דתיבד כלומר כו'. דלפי פשוטו משמע דירדפך הקב"ה עד שתאבד ממנו וימצאך אחר, וזה אינו, דאם יאבד מהקב"ה מי ימצאנו ויצילנו מידו. ולכן מביא התרגום עד דתיבד שהוא לשון כליון מן העולם. וקשה לרש"י וא"כ הכינוי ל"ל, לא הוה ליה לומר אלא עד אבוד. ועל זה פי' כלומר עד אבוד אותך, פי' דאי לא אמר ך' הכנוי ה"א מלת אבד הוא מקור, כמו אבד תאבדון לעיל יב ב, ופירושו עד שתאבד אתה דבר מה ויהיה כפרת חטאתך, לכן הוסיף ך' הכנוי כדי שישוב מלת אבד עליו, כלומר עד אבוד אותך, ומ"מ פירש כתרגומו שתכלה מאליך. ודו"ק היטב. ובזה יתורץ מה שכתב רא"ם ולא ידעתי איך יתיישב מה שכתב תחלה עד דתיבד וסיים בו עד אבוד אותך, דמשמע שזהו פי' עד דתיבד, וכתב אחר זה שתכלה מאליך, וזה אינו אלא לפי המתרגם. עכ"ל:

קללות הללו משה מפי עצמו אמרן כו'. ה"פ משה ביקש מהקב"ה שיתן לו רשות לקללם הכי, ונתן לו הקב"ה רשות, וא"כ הכל אתי שפיר הא דאמרינן סנהדרין צט. אפילו אות אחת לא חידש מעצמו, ר"ל בלי רשות הקב"ה. והא דפירש מפי עצמו אמרן, ר"ל שהוא היה מבקש מהקב"ה. והתוספות כתבו בפ' בני העיר מגילה לא: משה מפי עצמן אמרן וברוח הקודש. ע"כ:

וכן נאמר ואם לא תשמעו לי כו'. ואם משה אמרן לא שייך למימר תשמעו לי וגו':

מכל מקום קללה היא כו'. רצונו בזה שלא תיקשי הרי הוא רוצה לקללם, ומאי קללה בזה והיה שמיך על ראשך נחשת:

זיקא דבתר מטרא כו'. זהו לשון גמרא. ורצונו של רש"י לתרץ איך שייך לומר שהמטר יהיה אבק ועפר, שני הפכים הם, ושני הפכים בנושא אחד אי אפשר. ל"פ זיקא דבתר כו':

ואין בו כדי להרביץ את העפר כו'. להרביץ הוא מלשון שמות כג ה רובץ תחת משאו:

רע היה מאד כו'. דאם לא כן, למה אמר בשחין מצרים, הל"ל סתם שחין:

שחין יבש כחרס. פירוש מדכתיב ובחרס הוי גרב לח. וע"ל בפ' אמור ויקרא כא כ:

בכל מעשיך יהי' ערעור. דא"ל כמו לא תעשוק את רעך ויקרא יט יג שפי' כובש שכר שכיר, שאינו מענין הפרשה, וגזלה כבר אמור, ל"פ מענין בראשית כו כ ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו:

לשון שגל פלגש. פי' אשה פלגש. כלומר אשה תארס, ואיש אחר יקחנה לו לפילגש:

והכתוב כינהו לשבח כו'. פי' הל"ל ישכבנה, אלא שכינוי זה ישגלנה לשבח, כלומר שלא ישכב אותה בדרך זנות, אלא שיקח אותה לפילגש:

ותקון סופרים הוא זה. כבר פרשתיו בפרשת וירא בראשית יח כב:

ועל שם כך נקרא חסיל כו'. פי' במקום אחר קרא ארבה חסיל, ולמה. אלא על שם שהוא מכלה הכל:

ישיר פירותיו ל' ונשל הברזל. ולא הספיק לומר לשון נשירה הוא, מפני שהוא פועל יוצא לאחר, וחסר הפעול, שהם הפירות, ולכן אמר ישיר פירותיו, כמו ונשל הברזל שהוא ג"כ פועל יוצא, ופי' שישל הברזל לחתיכה מן העץ המתבקע, והיא הלכה והורגתו. רא"ם:

מין ארבה כו'. להכי נקרא צלצל שהוא מלשון בצלצלי תרועה תהלים קנה. כלומר באין הרבה ביחד ובאין בקול ובמהומה:

שאם כן הי' לו לכתוב יירש כו'. בחיר"ק תחת היו"ד ראשונה:

בעוד שהיה לך כל טוב. עשה מ"ם מרוב כמו בי"ת, כמו מ"ם מסיני בא להלן לג ב, כאלו אמר ברוב כל, שפירושו בעוד רוב כל, כלומר בעוד שהיה לך כל טוב:

פתאום כו'. ק"ל וכי לא יכול לבא הנשר מקרוב. ל"פ פתאום כו', כלומר כאשר ידאה הנשר זהו ענין בפני עצמו, ולא קאי אגוי מרחוק וגו' דסמיך ליה, אלא קאי ארישא דקרא ישא ה' עליך גוי פתאום כאשר ידאה כו':

לשון רדוי וכבוש. ויחסר בי"ת מן חומותיך. שה"ל לכתוב עד רדת בחומותיך, כמו בראשית א כו וירדו בדגת הים, דהרי אין לשון ירידה נופל אלא מדבר הגבוה לנמוך, והחומות כבר הם עומדים בנמוך על הארץ. ומשום הכי פי' אותו הרב מלשון רידוי וכבוש. ואף שרדת ממשקל שבת, י"ל דס"ל שהוא ממלות הזרים שבאים הרבה בתורה. ואף שכתיב והורד המשכן במדבר י יז, יורידו המשכן שם א נא, שגם המשכן היה עומד על הארץ, שאני מלת רדת הוא פועל עומד בעצמו, לאפוקי יורידו והורד, פועל יוצא לשני:

מחמת שיהיו צרים על העיר כו'. פירש, אין המצור מורה על הרעבון שבעבורו יאכלו בשר בניהם, רק המצור מחייב שיהיה שם מצוק שואה עקת רעבון שבעבורו יאכלו בשר בניהם. ויהי' וי"ו של ובמצוק נוסף כוי"ו של ואיה וענה בראשית לו כד:

עד כי תרע עינו בבניו הנותרים. פירש, עינו יהיה צר מליתן להם. ולמי תרע עינו, באותן הנזכרים בקרא, באחיו ובאשת חיקו. אבל לא שתהיה עינו רעה בעצמו, כלומר שתהא עינו רעה, כי באחיו הבא אחריו ימאן זה הפי':

תדע שכן כתיב אם שמוע כו'. אבל מהכא דכתיב אשר יגורת מפניהם אין להוכיח מידי, דיכולין למימר אשר יגורת מפניהם קאי אמצריים, וה"פ כל מדוה מצרים, ואיזה מצרים אשר יגורת מפניהם. לכך הוכרח להוכיח מאם שמוע וגו':

לשון עלייה. והמ"ם בו מ"ם השימוש וכינוי לרבים. ואיננו מלשון העלמה, כמו איכה ג נו אל תעלם אזנך, ויהיה פי' כמו פסוק נט והפלא ה' את מכותך, כלומר שיהיו מפלאות ונעלמות מעיני כל חי, שא"כ היה העי"ן נקוד בשו"א, כמו אל תעלם אזנך, והעלם יעלימו ויקרא כ ד, ועוד היה ראוי להיות יעלימם ה' עליך, מאחר שהוא שב אל המכות. רא"ם: וקשה, דהא בכל הספרים נקוד יעלם בשו"א, כמו והעלם יעלימו שהוא נמי נקוד בשו"א. וע"כ צ"ל דרש"י אינו מחלק בין נקוד שו"א או חטף שו"א, ועיקר הוכחתו דה"ל לכתוב יעלימם. א"נ הוכחתו דאם הוא מלשון העלמה איך נופל לשון עליך. וק"ל:

מועטין חלוף מרובין. פירוש אין כוונת הכתוב בזה שישארו מתי מעט שלא יוכלו לעמוד כנגד אויביהם, וא"כ מה טעם ככוכבי השמים לרוב, מה לי אם היו מרובין מתחלתן או מועטין, אבל כוונתו שילכו ויתמעטו כפרי החג. וגם א"ל שבמקום שהיו רבים בהפלאה יהיו עכשיו מועטים בהפלאה, דא"כ מועטים חלוף המרובים מבעי' לי', דמשמע חלוף מרובים הראשונים לא חלוף מרובים דמשמע איזה שיהיו. רא"ם:

את אויביכם עליכם להאביד וגו'. ר"ל במה שהוסיף מלת אויביכם, שהשמחה מוסב על האויבים, כלומר הקב"ה ישיש האויבים עליכם. דאל"כ הל"ל ישוש, דהוי משמע הוא בעצמו ישוש. ועוד הרי אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים מגילה י::

לא עבודת אלהות ממש כו'. דאין שייך למימר שהקב"ה יבשרם שיעבדו עבודת אלילים:

זה הסומך על הפלטר. וזה גרוע יותר מהלוקח תבואה מן השוק, דהלוקח תבואה מן השוק יכול ליקח בפעם אחת הרבה, שיש סיפוק לזמן רב, משא"כ בסומך על הפלטר. והקללה הוא, דשמא פעם אחת לא ימצא ליקח וימות ברעב:

ויהיה הערב של אמש. דק"ל דהא הסברא הפוכה היא, דהא אמרינן בבבא בתרא טז: אידלא יומא אידלא קצירא, ש"מ שהחולי תכבד בערב יותר מבקר. ועל זה פי' ויהיה ערב של אמש:

שהצרות מתחזקות תמיד כו'. רצונו בזה להוכיח שפירושו כך, ואין פירושו מי יתן ערב שעתיד עדיין להיות:

בספינות בשביה. הוסיף מלת בשביה בעבור שזולת זה אין זו קללה אם ישובו עם הספינות למצרים. רא"ם: והיה זה קללה יותר משאם הוליכם ברגלים, משום דזה היה מכה קשה שהיו מעצמם נטבעים בים, כמו שמצינו גיטין נז: בארבע מאות ילדים שטבעו עצמם בים:

ונמכרתם ע"י מוכרים אחרים כו'. כלומר ונמכרתם מבנין נפעל, כמו אסתר ז ד כי נמכרנו אני ועמי. ומדכתיב והתמכרתם מבנין התפעל, יורה שפי' והתמכרתם שתבקשו להמכר, ולא תוכלו מפני שאין קונה: